הלכה: כְּלָל גָּדוֹל אָֽמְרוּ בַשְּׁבִיעִית כו'. רִבִּי בּוּן בַּר חִייָה בָּעָא קוֹמֵי רִבִּי זְעִירָא אוֹכְלֵי אָדָם וְאוֹכְלֵי בְהֵמָה הָיוּ בַפָּרָשָׁה. מַה חָמִית מֵימַר אוֹכְלֵי אָדָם אֵין עוֹשִׂין מֵהֶן מָלוּגְמָא וְאוֹכְלֵי בְהֵמָה עוֹשִׂין מֵהֶן מָלוּגְמָא. אָמַר לֵיהּ וְהָֽיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה מִיעוּט. מִיעֵט אוֹכְלֵי אָדָם אֵין עוֹשִׂין מֵהֶן מָלוּגְמָא. וּמִיעֵט אוֹכְלֵי בְהֵמָה. אָמַר רִבִּי בּוּן בַּר חִייָה כָּל מִדְרָשׁ שֶׁאַתְּ דּוֹרֵשׁ וְשׁוֹבֵר מִדְרָשׁ רִאשׁוֹן אֵין זֶה מִדְרָשׁ. רִבִּי יוֹסֵי לֹא אָמַר כֵּן אֶלָּא וְהָֽיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה מִיעֵט. לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךְ מִיעוּט אַחַר מִיעוּט. לְרַבּוֹת אוֹכְלֵי אָדָם שֶׁאֵין עוֹשִׂין מָלוּגְמָא. וְרִבָּה אוֹכְלֵי בְהֵמָה. כַּיי דָמַר רִבִּי בּוּן בַּר חִייָה כָּל מִדְרָשׁ שֶׁאַתְּ דּוֹרֵשׁ וְשׁוֹבֵר מִדְרָשׁ רִאשׁוֹן אֵין זֶה מִדְרָשׁ. אָמַר רִבִּי מַתַּנְייָה כְּשֶׁמִּיעַטְתָּה אוֹכְלֵי אָדָם מִיעַטְתָּה וּכְשֶׁרִיבִּיתָה אוֹכְלֵי בְהֵמָה רִיבִּיתָה.
Pnei Moshe (non traduit)
א''ר מתניה. לא היא אלא ה''ק אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות וריבה מלוגמא שמותר לעשות והלכך כשמיעטתה אוכלי אדם מיעטתה דבמיעוט הראשון אין לנו לרבות כ''א למעט ונמצא לאכלה דכתיב גבי אדם למעט מלוגמא היא והמיעוט השני הוא דמרבה מלוגמא ונמצא כשרביתה אוכלי בהמה הוא דרביתה דלאכול דכתיב גבי בהמה הוא מיעוט השני ולרבות הוא:
לכם לאכלה מיעט. והדר כתיב לך ולעבדך ולאמתך וגו' ולבהמתך וגו' כל תבואתה לאכול חזר ומיעט ומיעוט אחר מיעוט לרבות הוא ואכתי לא אסיק להשינוייא עד דרבי מתנייה דלקמן והיינו דפריך הש''ס מאי לרבות דקאמר' אם לרבות לאיסורא לאוכלי אדם שאין עושין מהן מלוגמא א''כ סוף סוף הדרא קושיא לדוכתא ואימא דריבה נמי אוכלי בהמה לאיסורא וכהאי דא''ר בון בר חייא כל מדרש וכו' ואם ריבה כאן ריבה נמי כאן:
ר' יוסי לא אמר כן. כדר' זירא ומיתרצה הקושיא דר' בון כדלקמן:
ומיעט אוכלי בהמה. ונמעט נמי אוכלי בהמה וכדמסיק הקושיא אמר רבי בון בר חייא וכו' דאיהו הוא דהקשה מעיקרא לר' זירא ומהדר ליה נמי השתא דהא כל מדרש שאתה דורש מהפסוק ושובר אח''כ מדרש הראשון אין זה מדרש וה''נ כן הוא שאם אתה דורש לאכלה למיעוט דרוש נמי לאכול דכתיב בקרא דלבהמתך תהיה כל תבואחה לאכול דממעט למלוגמא. ואם אין אתה דורש כן ללאכול דסיפי' דקרא נמצא שובר אתה מדרש הראשון דלאכלה ואין זה מדרש:
גמ' ר' בון בר חייא בעי קומי ר' זעירא מכדי אוכלי אדם ואוכלי בהמה שניהן הן כתובין בפרשה לכם לאכלה ולבהמתך וכו' מה ראית לומר דאוכלי אדם אין עושין מהן מלוגמא ואוכלי בהמה עושין מהן מלוגמא לאדם:
לכם לאכלה מיעוט. הוא באוכלי אדם שאין עושין מהן מלוגמא:
משנה: 21b כְּלָל גָּדוֹל אָֽמְרוּ בַשְּׁבִיעִית כָּל הַמְיוּחָד לְאוֹכֶל אָדָם אֵין עוֹשִׂין מִמֶּנּוּ מָלוּגְמָא לְאָדָם וְאֵין צוֹרֶךְ לוֹמַר לִבְהֵמָה. וְכָל שֶׁאֵינוּ מְיוּחָד לְאוֹכֶל אָדָם עוֹשִׂין מִמֶּנּוּ מָלוּגְמָא לְאָדָם אֲבָל לֹא לִבְהֵמָה. וְכָל שֶׁאֵינוּ מְיוּחָד לֹא לְאוֹכֶל אָדָם וְלֹא לְאוֹכֶל בְּהֵמָה חִישֵּׁב עָלָיו אוֹכֶל אָדָם וְאוֹכֶל בְּהֵמָה נוֹתְנִין עָלָיו חוּמְרֵי אָדָם וְחוּמְרֵי בְהֵמָה. חִישֵּׁב עָלָיו לְעֵצִים הֲרֵי הוּא כְעֵצִים כְּגוֹן הַסִּיאָה וְהָאֵזוֹב וְהַקּוּרְנִית.
Pnei Moshe (non traduit)
כגון הסיאה. מפרש לה בפרק דלעיל הסיאה צתרא ונקרא בערבי פידר''ג ואיזוב בערבי צעתו''ר איזופו בלע''ז וקורנית נקרא בערבי האש''א ובלע''ז שידרייאה והן מיני עשבים:
לעצים. חשב עליו לעצים הרי הוא כעצים ואין בו קדושת שביעית כעצים וה''ה אם חשב עליו לאכילת אדם בלבד הרי הוא כשאר פירות שהן לאכילה:
חשב עליו למאכל אדם ולמאכל בהמה. שיהא לזה ולזה נותנין עליו חומרי אדם שאין עישין ממנו מלוגמא וחומרי בהמה שאסור לשלקן לפי שאין משנין פירות שביעית מברייתן כדרך שאין משנין בתרומה ומעשר שני ודבר שדרכו לאכול מבושל אין אוכלין אותו חי ודבר שדרכו לאכול חי לא יאכלנו מבושל לפיכך אין שולקין אוכלי בהמה:
וכל שאינו מיוחד לא לאוכלי אדם ולא לאוכלי בהמה כדמפרש לקמיה כגון הסיאה והאיזוב והקורנית הרי זה תלוי במחשבתו:
מתני' כלל גדול אמרו בשביעית כל המיוחד לאוכל אדם. כגון חטים תאנים וענבים וכיוצא בהן. אין עושין מהן מלוגמא לאדם. מלוגמא מלה מורכבת היא מלא לוגמא. ושם לוגמא הוא על צד אחד משני צדדי הפה מבפנים וכלומר לעיסה אחת שילעוס מן החטים או מן התאנים לשום על מכתו או לעשות תחבושת או רטיה וכיוצא בו זה הכל אסור בשביעית מדבר המיוחד לאדם לאכילה כדדריש בגמ' דכתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה דבר המיוחד לכם יהיה לאכלה ולא למלוגמא ורפואה אבל דבר שאינו מיוחד למאכל אדם כגון קוצים ודרדרים הרכין וכיוצא בהן שהן מאכל בהמה עושין ממנו מלוגמא לאדם אבל לא מלוגמא לבהמה:
אוֹכְלֵי בְהֵמָה מַהוּ לַעֲשׂוֹת מֵהֶן צְבוּעִין לָאָדָם. מַה אִם אוֹכְלֵי אָדָם שֶׁאֵין עוֹשִׂין מֵהֶן מָלוּגְמָא לְאָדָם עוֹשִׂין מֵהֶן צְבוּעִין לָאָדָם אוֹכְלֵי בְהֵמָה שֶׁעוֹשִׂין מֵהֶן מָלוּגְמָא לְאָדָם לֹא כָּל שֶׁכֵּן שֶׁעוֹשִׂין מֵהֶן צְבָעִין לָאָדָם. מִינֵי מָלוּגְמִיּוֹת מַהוּ לַעֲשׂוֹת מֵהֶן צְבָּעִין לָאָדָם. מַה אִם אוֹכְלֵי אָדָם שֶׁאֵין עוֹשִׂין מֵהֶן מָלוּגְמָא לְאָדָם עוֹשִׂין מֵהֶן צְבָעִין לְאָדָם מִינֵי מָלוּגְמִיּוֹת שֶׁעוֹשִׂין מֵהֶן מָלוּגְמָא לְאָדָם לֹא כָּל שֶׁכֵּן שֶׁתֵּעָשֶׂה מֵהֶן צְבָעִין לְאָדָם. לֹא צוּרְכָא דְלֹא אוֹכְלֵי אָדָם מַהוּ לַעֲשׂוֹת מֵהֶן צְבָעִין לִבְהֵמָה. כְּמַה דְאַתְּ אָמַר בְּאוֹכְלֵי אָדָם. שֶׁאֵין עוֹשִׂין מֵהֶן מָלוּגְמָא לְאָדָם עוֹשִׂין מֵהֶן צְבָעִין לְאָדָם וְדִכְוָותָהּ אוֹכְלֵי בְהֵמָה שֶׁאֵין עוֹשִׂין מָלוּגְמָא לִבְהֵמָה נַעֲשֶׂה צְבָעִין לִבְהֵמָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי מִפְּנֵי מַה אוֹכְלֵי אָדָם עוֹשִׂין מֵהֶן צְבָעִין לְאָדָם שֶׁכֵּן צִיבְעֵי אָדָם יֵשׁ לָהֶן קְדוּשָׁה וְעָשָׂה מֵאוֹכְלֵי בְהֵמָה צְבָעִין לִבְהֵמָה וּצְבָעִין לִבְהֵמָה אֵין לָהֶן קְדוּשָׁה.
Pnei Moshe (non traduit)
א''ר יוסי. דלא דמיא דאם אמרת באוכלי אדם שהותרו לצבע לאדם שכן צבעי אדם יש להן קדושת שביעית דחלה עליהן תאמר שנעשה אוכלי בהמה לצבע בהמה והרי צבע בהמה לא חלה עליו קדושת שביעית כדאמרי' לעיל שם:
לא צורכה דלא אוכלי בהמה. כצ''ל מהו וכו' כלומר לא איצטריך למיבעי לן אלא הא אם אוכלי בהמה מותר לעשות מהן צבעין לבהמה מי נימא דכמה דאת אמר דאוכלי אדם אף שלא הותרו למלוגמא הותרו לצבע לאדם ה''נ דכוותה אוכלי בהמה אף דלא הותרו למלוגמא לבהמה הותרו לצבע לבהמה או לא:
מיני מלוגמיות שהן עומדין למלוגמא ולרפואה מהו לעשות מהן לצביעה לאדם וקאמר דהא נמי ק''ו מאוכלי אדם הוא דמותר:
אוכלי בהמה מהו לעשות מהן צבועין לאדם. אם הותרה כמו מלוגמא לאדם וקאמר דק''ו הוא דמה אם אוכלי אדם שאסור לעשות מהן מלוגמא לאדם מותר לעשות מהן צבועין לאדם כדאמרינן בריש פרק דלעיל דאפי' אוכלי אדם עושין מהן צביעת אדם אוכלי בהמה שהותר למלוגמא לאדם לכ''ש שהותרו לעשות מהן צביעה לאדם:
הלכה: כֵּיצַד לוֹכַל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לוֹכַל אֵין מְחַייְבִין אוֹתוֹ לוֹכַל לֹא פַּת שֶׁעִיפְּשָׁה וְלֹא קְנוּבַת יֶרֶק וְלֹא תַּבְשִׁיל שֶׁנִּתְקַלְקֵל צוּרָתוֹ. וְכֵן הוּא שֶׁבִּיקֵּשׁ לוֹכַל תַּרְדִּין חַייִן אוֹ לַכּוּס חִיטִּין חַיּוֹת אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. כֵּיצַד לִשְׁתּוֹת דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לִשְׁתּוֹת. אֵין מְחַייְבִין אוֹתוֹ לִשְׁתּוֹת אֱנַיֹגָרוֹן וְלֹא אֵיקְסֻיגָרוֹן וְלֹא יַיִן וּשְׁמָרִים. הַחוֹשֵׁשׁ בְּשִׁינָּיו לֹא יְהֵא מְגַמֵּא חוֹמֶץ וּפוֹלֵט אֲבָל מְגַמֵּא הוּא וּמַבְלִיעַ וּמְטַבֵּל כָּל צָרְכּוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. הַחוֹשֵׁשׁ גְּרוֹנוֹ לֹא יְעַרְעֶנּוּ בְשֶׁמֶן אֲבָל נוֹתֵן הוּא שֶׁמֶן הַרְבֶּה לְתוֹךְ אֱנַיֹגָרוֹן וְגוֹמֵא.
Pnei Moshe (non traduit)
גמ' אין מחייבין אותו לאכול וכו'. כדפרישית במתני':
אין שומעין לו. לפי שאין דרכן לאכלן חיין:
אין מחייבין אותו לשתות וכו'. בפ' כיצד מברכין מפרש להו אניגרון מיא דשילקי אכסיגרון מיא דכולהו שלקי ואם שלקן משביעית אין מחייבין אותו לשתות המים לפי שאין דרך לשתותן אלא עם השמן כדאמר התם:
ולא יין ושמרים. כלומר היין שיש בו שמרים הרבה וא''א לבוררן אין מחייבין אותו לשתותו כך וכן הוא בתוספתא (פ''ו) לשתות יין בשמריו:
לא יהא מגמע חומץ ופולט. לפי שהוא מפסידו ועוד שניכר שהוא לרפואה וכל המיוחד לאדם לא ניתנו לרפואה בשביעית:
ואינו חושש. שאם נתרפא נתרפא כדרך ששנינו בשבת:
לא יערערנו בשמן. שזהו לרפואה אבל לתוך אניגרון נותן הוא שמן הרבה וגומע ואם נתרפא נתרפא:
משנה: שְׁבִיעִית נִיתְּנָה לַאֲכִילָה וְלִשְׁתִּייָה וּלְסִיכָה לוֹכַל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לוֹכַל וְלָסוּךְ דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לָסוּךְ וְלֹא יִסּוֹךְ יַיִן וְחוֹמֶץ אֲבָל סָךְ אֶת הַשֶּׁמֶן. וְכֵן בִּתְרוּמָה וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. קַל מֵהֶן שְׁבִיעִית שֶׁנִּיתְּנָה לְהַדְלָקַת הַנֵּר.
Pnei Moshe (non traduit)
מתני' שביעית ניתנה לאכילה וכו'. בפירות האילן או באילו שאין דרך רוב בנ''א לזורען מיירי דאלו מותרין באכילה ולא גזרו עליהן כדאמרינן לעיל (בפ''ד במתני' ב') ומפרש בגמרא כשדרכו ליאכל אבל אין מחייבין אותו לאכול דבר שאין דרכו לאכול כגון פת שעיפשה וכיוצא בו תבשיל שנפסד ולא קניבת ירק וזהו הנשאר מהפסולת הירק אחר שקנבו וביררו אותו וכן דבר שדרכו לאכול כשהוא חי אוכלו חי ודבר שדרכו לאכול מבושל אוכלו מבושל ואין משנין אותן וכן לשתיה וכו':
וכן. הוא הדין בתרומה ומעשר שני שלא ניתנו אלא לאכילה ושתיה וסיכה ואין משנין אותן מדבר שדרכו בכך לדבר שאין דרכו בכך:
קל מהן שביעית. בדבר זה שניתנה להדלקת הנר כדדריש בריש פ' דלעיל תהיה אף להדלקת הנר משא''כ בתרומה ומעשר שני שהתרומה כל זמן שהיא טהורה לא ניתנה להדלקה ואם נטמאת מדליקין בה אבל מעשר שני אין מדליקין בו בין שהוא טמא בין שהוא טהור שלא ניתן אלא לאכילה ולשתיה ולסיכה ולא להדלקה והכי איתא בתוספתא (פ''ז) וכן הלכה:
הָיָה זֶה מַעֲמִיד וְזֶה מַעֲמִיד ייֵבָא כְּהָדָא אִם הַמּוֹכֵר תּוֹבֵעַ לְלוֹקֵחַ יַעֲשׂוּ כְדִבְרֵי הַלּוֹקֵחַ. וְאִם הַלּוֹקֵחַ תּוֹבֵעַ לְמוֹכֵר יַעֲשׂוּ כְדִבְרֵי הַמּוֹכֵר. וָכָא כֵן.
Pnei Moshe (non traduit)
וכא כן. וה''נ כן הוא דאם אח''כ תבע המוכר את הלוקח יעשו כדברי הלוקח והרי הן לאוכלין וחלה קדושת שביעית עליהן ואם הלוקח הוא שתבע את המוכר יעשו כדברי המוכר והרי הן לעצים:
נִיחָא חוּמְרֵי אָדָם 22a וְחוּמְרֵי בְהֵמָה. שֶׁאָסוּר לְשׁוֹלְקָן. תַּנֵּי הַמּוֹכֵר מוֹכֵר לְאוֹכְלִין וְהַלּוֹקֵחַ לוֹקֵחַ לְעֵצִים לֹא הַכֹּל מִמֶּנּוּ. הַמּוֹכֵר מוֹכֵר לְאוֹכְלִין וְהַלּוֹקֵחַ לוֹקֵחַ לְאוֹכְלִין וְחִישֵּׁב עֲלֵיהֶן לְעֵצִים לֹא הַכֹּל מִמֶּנּוּ. הַמּוֹכֵר מוֹכֵר לְעֵצִים וְהַלּוֹקֵחַ לְאוֹכְלִין וְחִישֵּׁב עֲלֵיהֶן לְעֵצִים. מַה נָן קַייָמִין אִם כְּשֶׁנָּתַן לוֹ מָעוֹת וְאַחַר כָּךְ מָשַׁךְ דְּמֵי עֵצִים נָתַן לוֹ. אִם בְּשֶׁמָּשַׁךְ וְאַחַר כָּךְ נָתַן לוֹ מָעוֹת דְּמֵי אוֹכְלִין נָתַן לוֹ. אֶלָּא כִּי נָן קַייָמִין בְּשֶׁנָּתַן לוֹ מָעוֹת וְאַחַר כָּךְ מָשַׁךְ תַּפְלוּגְתָא דְּרִבִּי יוֹחָנָן וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן דּוּ אָמַר אֵין הַמָּעוֹת קוֹנִין דְּבַר תּוֹרָה דְּמֵי אוֹכְלִין נָתַן לוֹ. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ הַמָּעוֹת קוֹנִין דְּבַר תּוֹרָה דְּמֵי עֵצִים נָתַן לוֹ. הַמּוֹכֵר מוֹכֵר לְעֵצִים וְהַלּוֹקֵחַ לוֹקֵחַ לְאוֹכְלִין.
Pnei Moshe (non traduit)
וייבא כהדא וקאמר הש''ס דאתייא כהדא דתנינן בתוספתא דקידושין (סוף פ''ב) זה אומר במנה וזה אומר במאתים והלך זה לביתו וזה לביתו ואח''כ תבעו זה את זה אם הלוקח תבע את המוכר יעשו דברי מוכר ואם המוכר תבע את הלוקח יעשו דברי לוקח:
המוכר מוכר לעצים וכו'. השתא מיבעיא ליה בגוונא אחרינא דאם לא נגמר המקח ביניהן לזה או לזה אלא כל א' מהן מעמיד על דבריו המוכר אומר לעצים אני מוכר לך והלוקח אומר לאוכלין אני רוצה ליקח ממך ולא נתרצו ביניהן ואח''כ לקח ממנו סתם ולא פירש לכך או לכך ומיבעיא לן אחר איזה מחשבה אנו הולכין:
בשנתן לו מעות ואח''כ משך. כלומר שהנתינת מעות והמשיכה היה מיד בשעת המקח אלא שבתחלה נתן המעות ואחר כך משך ואם נתינת מעות הוא עיקר הקנין אם כן בדעת המוכר הדבר תלוי שהרי מיד כשנותן לו המעות מקנה הוא לו ואף שעדיין לא משך ודעתיה דמוכר לעצים הוא וכשנתן לו המעות אחר כך דמי עצים נתן לו אבל אי אמרינן דאין המעות קונות ועיקר הקנין מד''ת משיכה היא א''כ בשעה שנתן המעות עדיין לא קנה הלוקח וכשמשך אח''כ הוא שקנה אותן ומכיון שדעת הלוקח בשעת הקניה לאוכלין היתה א''כ דמי אוכלין נתן לו וכלומר שעת הקניה היא לאוכלין ובדעת הלוקח הדבר תלוי שאז היה דעתו לאוכלין ובכה''ג הוא דמיבעיא לן לדינא וקאמר דתפלוגתא דר''י ור''ל היא וכו' דלמ''ד אין המעות קונות מד''ת אלא משיכה דוקא א''כ דמי אוכלין נתן לו וכדפרישית ולמ''ד מעות קונות מד''ת דמי עצים נתן לו וכדאמרן:
אלא כי אנן קיימין. להבעיא בכה''ג דוקא הוא:
אם בשמשך. בשעת המקח ואח''כ נתן לו מעות בזה נמי לא מספקא לן דאיפכא הואי דדמי אוכלין נתן לו שהרי אפי' למ''ד מעות קונות מודה הוא דמשיכא עדיפא לענין דאם קדמה המשיכה דכבר נקנה המקח אלא דס''ל דמעות קונות אף שעדיין לא משך הלוקח וא''כ הכא שבשעת המקח היה דעת הלוקח לאוכלין ואדעתא דהכי משך אותן ודאי דבדעתו הדבר תלוי שהוא עושה הקנין במשיכתו וכיון שמשך אותן אדעתא דאוכלין ונקנו לו מה שנתן דמים אח''כ בשביל דמי אוכלין נתן וכלומר דבכה''ג אין אנו הולכין אחר שעת נתינת המעות שאע''פ שלא נתן לו המעות עד אחר שנמלך עליהן לעצים לאו כלום הוא לפי שכבר נקנה לו במשיכה מאז שהיה דעתו לאוכלין והרי מה שנתן הדמים בשביל דמי אוכלין הוא שנתן:
אם בשנתן לו מעות ואח''כ משך. כלומר אם נתינת המעות היה מיד בשעת המקח ומשיכת הלוקח לא היתה אלא אח''כ כשחזר ונמלך עליהן לעצים בזה לא הוה שייכא הבעיא דבכה''ג ודאי דמי עצים נתן לו וזהו אפי' למ''ד מעות קונות מד''ת ולענין שאינן יכולין לחזור בהן וא''כ הכא בשעת נתינת מעות הקנה לו המוכר להלוקח את המקח ודעתיה דהמוכר לעצים היה וכשקיבל הדמים בשביל מחשבה שיהיו לעצים הוא שקיבל ואע''ג דדעתיה דלוקח היה בשעת המקח לאוכלין מ''מ דעת המוכר שמקנה לו היה לעצים ובו הדבר תלוי שמקנה לו בשעת נתינת המעות ולמ''ד משיכה היא דקונה מד''ת פשיטא שהוא לעצים שהרי המשיכה היתה כשנמלך הלוקח וחישב גם הוא לעצים:
מה אנן קיימין. בהאי בעיא ובאיזו שעה היא נתינת מעות והמשיכה:
המוכר מוכר לעצים וכו'. כלומר אלא בהא הוא דמיבעיא לן אם המוכר מכרן לעצים והלוקח הוא שחישב בתחלה לאוכלין ואח''כ נמלך וחישב עליהן לעצים מהו מי נימא דהואיל והמוכר ג''כ חישב עליהן לעצים מהניא מחשבה בתרייתא דהלוקח שיהו לעצים או דילמא מכיון שהלוקח כבר חישב עליהן בתחלה כשבאו לידו לאוכלין תו לא מצי הדר ביה ומפרש ואזיל בהי גוונא מיירי דמיבעיא ליה הכי:
תני. בבריית' על אלו דתנינן במתני' דבמחשבה הן תלוין ואם המוכר מוכר אותן על מנת לאוכלן והלוקח לוקח הוא לעצים לא הכל ממנו כלומר אין מחשבתו של הלוקח כלום ולא כל הימנו להפקיע מהן קדושת שביעית הואיל וכבר חישב עליהן המוכר לאוכלין חלה קדושת שביעית עליהן וכן אם המוכר מוכר לאוכלין וכו' וזה מכ''ש הוא שהרי גם הלוקח חישב בשעת המקח לאוכלין ופשיטא דלא מהניא מחשבתו אח''כ שנמלך עליהן לעצים אלא משום הסיפא נקט לה:
ניחא. אמתני' מהדר דקתני נותנין עליו חומרי אדם וחומרי בהמה וניחא הוא לפרש לחומרי אדם שאין עושין ממנו למלוגמא וחומרי בהמה מאי נינהו וקאמר שאסור לשלקן כדפרישי' טעמא במתני':
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source